סדר נשים מסכת יבמות פרק א פתיחה ד"ה מסכת יבמות ול"נ משום דייבום קדים בתורה בוישב בא אל אשת אחיך ויבם אותה ואמרו בב"ר יהודה התתיל במצות יבום תחלה: פ"א מ"א עד סוף העולם וכו' לא סגי דתני צרות צרותיהן דהו"א דדוקא קתני מדכתיב לצרור בב' רישי"ן והיינו ב' מדרגות כן כתבו התוס' ובזה אני מדייק דלא תני פוטרות צרות וצרות צרותיהן עד סוף העולם מן החליצה וכו' משום דלפי האמת מן הפסוק לא משמע אלא ב' מדרגות ומסברא אמרינן עד סוף העולם: או שמיאנו הקשו התוס' דמשכחת לה בקדושי טעות וכר"י ותירצו דמתניתין לא כוותיה ובהכי מתורץ מאי קמ"ל אלא דאתא לאפוקי מדר"י עיין למטה: הרע"ב ד"ה ט"ו וכו' שאפילו יבמתו וכו' ונראה לפרש דערותה מושכת עצמה ואחרת עמה והכי קאמר ערותה וערות עליה אבל מן הגמרא משמע דהוי ג"ש: ע"ש אלא ביתומה קטנה וכו' וכאן הוא קיים ואיך מיאנה בתוא תי"ט ד"ה חמש וכו' ולא עריות וכו' ול"נ משום פתח דבריך יאיר ניחא למנקט לישנא מעלייא: ד"ה פוטרות לא תני אוסרות וכו' בגמרא פירש רש"י דפוטרות משמע מהחליצה ואי בעי מייבם וזה אינו דהו"ל איסור אחות אחיו: ע"ש שלא במקום מצוה כל זה הוא מהגמ' ופי' רש"י ומסיים רש"י אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרת מיבום ואיסורא שכיב עלה: ד"ה מן החליצה וכו' כל העולה וכו' אין להקשות דלעיל אסר חליצה משום גזרה דלא תתיבם ולא צרכינן תו להאי כללא דבגמרא אמרינן ליה משום דמקשינן דליתני מן היבום לבד וחליצה ממילא משתמע ומשני דהוה אמינא דתחלץ שלא להפקיע מצות יבום אבל לא תתיבם משום איסורא דלצרור ופי' ולא ניחוש לגזרה דאתי למימר תתיבם ולהא משני דאקרא עצמה אסורה לחלוץ כשאינה יכולה להתיבם ואיברא דהתי"ט הוי מצי למימר האי כללא לעיל ולא למטי משום גזרה משום דאע"ג דבגמרא איתא להאי גזרה כדמקשה דלתני אוסרות עדיין לא גלה האי כללא אבל תי"ט הו"מ לשנותו כיון דאיהו המסקנא: ד"ה ומן היבום וכו' למה שמפורש וכו' ולפי מאי דכתיבנא התם בברכות י"ל הכא דאע"ג דתניא הכא איצטריכא בבכורות לפרושי דהא דחליצה קודמת היינו בדורות אחרונים מ"מ דאי מהכא הו"א דמעיקרא נמי חליצה קודמת ואינו כן: ד"ה בת וכו' ובת בתו וכו' ומש"ה נקט בבת אשתו בת בנה ובת בתה מלישנא דקרא ועי"ל דאמרינן בגמרא דלקדים תנא בתו משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה ומש"ה (הקדים) אף בת בתו לבת בנו: ד"ה אחותו וכו' כתב רחמנא יחדיו דמיוחדים בנחלה שחולקים נחלה א' לאפוקי (לוט) שאין חולקים נחלה א' רש"י (דף י"ז ב') וכלו' שאם בא לחלוק בנכסי תרח אינו חולק מחמתו אלא מחמת הרן אביו: ד"ה או שנמצאו וכו' דקתני שנמצאו וכו' והשתא י"ל דלהכי תנא הא דאילונית למ"ד שנמצאו לאפוקי הכיר בה ומ"ד שהיו לרבות הכיר בה: ב הלכה צרת בתו וכו' אורחיה דתנא למתני הליכה היכא דאיכא איזה שינוי ועיין רפ"ג דקדושין (הג"ה ושם תראה דהליכה הוא ברמאות אף כאן הלכה ברמאות) דהו"ל לאחיו לייבם בת אחיו אלא שצרתה השתדלה לפתות אותו שיקחנה וגם מש"ה לא תני ונתייבמה אלא ונשאת שהערימה בפתוי או במתנות למצוא חן בעיניו כאילו היתה אשה חדשה שנושא בעלה מפני שחפץ בה ולא מכח הכרח מצות יבום: תי"ט ד"ה ומתה וכו' לאשמועי' וכו' ובהכי ניחא דפתח במתה וסיים נמי בנתגרשה לאשמועינן הא: ג הרע"ב ד"ה ששה וכו' ורמב"ם וכו' ולדידיה ה"פ למתני' שט"ו נשים דלעיל יכולות להנשא לאחיו מאביו ואין כאן ו' עריות אלו שהן יותר חמורות מפני שיכולות להנשא לאחרים ולא לאחיו מאביו: ד ואלו מטמאין וכו' כתב רש"י בה' מחמירים בטהרות טפי: הרע"ב ד"ה ב''ש וכו' דרשה דלצרור וכו' וטעמייהו דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה פי' רש"י החיצונה שהיא הנכרית לא תהיה לאיש זר: ד"ה וב"ה וכו' והרי היא וכו' וקי"ל ואשה גרושה מאישה ולא מאיש אשה כ"פ הרמב"ם: תי"ט ד"ה ב"ה וכו' פשיטא וכו' אין זה מחוור דקושי' הפשיטות היא בין לב"ש ולב"ה ומשני דתנינהו משום ב"ה לאשמועינן דאפילו תקנתא דרבנן לית להו: ע"ש ד"ה כל הטהרות וכו' שהוא מההתפעל וכו' שכח כל פסוקי גדידה שבמקרא אבל עיקר הדרשה הוא משום דכיון דאיכא למטעי ולומר דלא אתא קרא אלא לגדידה לימא בלשון קצרה תגודדו ע"ד ויגלח ויחלף שמלותיו ומה שדקדק בלשון אגודה אינו מחוור שאעפ"י שאמרו לשון אגודות היינו לפי' הענין אבל גם גדודים ר"ל (הוא) חיבור אנשים וא"כ כונת הפ' לא תעשו ב' מיני גדודים היינו שריטה וגדודי חיילים ובהכי א"ש דלא נקט קרא לישנא דשריטה כדנקט באחרי אחריני לא ישרטו ושרט לנפש פ"ב מ"א כיצד בכ"מ דתני כיצד הוא ללמד מציאות הדבר כיצד מפרישין כיצד צולין וכאן מנין אח שלא היה בעולם (וזה מלתא ד) פשיטא ונראה דתני כיצד משום שיש מחלוקת במציאות דר"ש מודה בדרישא ופליג בדסיפא וזהו שפי' כיצד אשת אחיו פוטרת: תי"ט ד"ה עשה וכו' ולא חליצה וכו' משום דהיא צרת ערוה רש"י: ד"ה מאמר וכו' האי בורכא הוא דא"כ כל קדושין אקרו מאמר ומה שכתב שאין דין קדושין אלא באמירה לא שייך בקדושי כסף ולא בשל שטר דמצי למיהב לה (הכסף או) השטר נישואין אבל האמת הוא שנקראו מאמר לפי שהוא גדול ומאמר רז"ל שלא תתייבם אא"כ קדשה תחלה ולפי שהוא מדבריהם לכך אינו קונה קנין גמור וכמ"ש הרמב"ם וכ"מ פ"ב ה"ה מה' יבום ולכן קראוהו מאמר והוא בין כסף ובין שטר: ג תי"ט ד"ה לא חולצת וכו' ממעטין לה וכו' וטעם ההיתר משום דהאילונית אינה ראויה ליבום ואין איסור צרת ערוה אלא בהיותה ראויה למצות יבום: ע"ש כ"כ נ"י וכו' ואפשר לומר דכלל וכל הם ב' ריבויים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט וגם לכן האריך התנא לשנות כלל וכו' ולא תני כל איסור ערוה לדיוקי וכיוצא בזה כתבו תוס' פ' חזקת ע"ז נ"ו: ד"ה אחותה וכו' ואנוסתו וכו' כגון ראובן אנס את לאה והוליד בת וגם שמעון אנס אותה והוליד בת ונשאום לוי ויהודה ומתו בלא בנים בת ראובן מותרת לשמעון ובת שמעון לראובן: ד תי"ט ד"ה איסור ותמהני וכו' י"ל משום דתניא בת"כ קידושין בע"כ שחייבים הב"ד להפרישו ממנה אם נשאה ומינה אם לא יפרשוהו שגם הם עוברים על איסור הקדושה: ד"ה אלמנה וכו' ביאה ראשונה וכו' טעם זה נאמר בגמרא דוקא על אלמנה מן האירוסין דליכא אלא לאו דאלמנה והיה ראוי דייתי עשה דיבום ולידחי לא תעשה ולכן אמרינן דגזרו וכו' וה"ה לכל חייבי לאוין אבל לאלמנה מהנשואין לא צריך האי טעמא דאית בה אף עשה דבתולה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה: ה וחייב על מכתו וכו' הא דלא סגי למתני בנו לכל דבר לדיוקי דדוקא בעשה תשובה חייב אבל אם לא עשה תשובה חיובא ליכא אבל איסורא איכא וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור י"ד סי' ר"מ הקשה ממ"ש בא"נ גבי רבית קרי כאן ונשיא בעמך וכו' והב"י תירץ בחילוק דחסרון כיס שאני ע"ש ול"נ לחלק בין מחיים לאחר מיתה וכן מצאתי לבעל ל"מ פ' ו' בהלכות ממרים עיין עליו ומ"ש התם מדנשיא בעמך פי' אין איסור ודי כיון שהוא מת ודו"ק ועי"ל דשאני התם דהאב גרם ביזוי זה ולא חס עליו ולגבי דידיה לא מקרי ביזוי וכ"ש דכאן הביזוי הוא בשב ואל תעשה וזה מותר אם הוא רשע ומ"ש הרמב"ם הוא בקום ועשה: הרע"ב ד"ה שפחה וכו' כי תסיר וכו' פי' דלא כתיב כי יסירו את בניך דהוה קאי אבנך ובתך: 